משמורת ילדים והסדרי ראיה מהווים חלק מרכזי בכל הליך גירושין המתנהל בין בני זוג שלהם ילדים משותפים. במסגרת הליך הגירושין, יכולים ההורים העומדים בפני פירוד וגירושין להגיע להחלטה משותפת בכל הנוגע לענייני המשמורת על ילדיהם וזאת במסגרת הסכם הגירושין אותו הם מקדמים. במקרים בהם בני הזוג אינם מנהלים את הליך הגירושין באמצעות הסכם גירושין משותף הם למעשה מעניקים לבית המשפט לענייני משפחה ו/או בית הדין הרבני לפסוק עבורם בנוגע לענייני המשמורת על ילדיהם.
מהם הקריטריונים לקביעת החזקת הילדים?
בית המשפט לענייני משפחה ו/או בית הדין הרבני הדן בענייני משמורת ילדים, פוסק את החלטותיו על סמך 2 עקרונות משפטיים מובנים, האחד, טובת הילד, והשני חזקת הגיל הרך. עקרון חזקת הגיל הרך קובע כי החזקה על ילדים מגיל לידה עד גיל 6 תהא בידי האם וזאת למעט מקרים בהם הוכח כי האם איננה בעלת מסוגלות הורית המותאמת ל טובת הילד.
לאחר קביעת ענייני המשמורת על הילדים, ההורים המתגרשים נדרשים להגיע להסדר ראייה שמטרתו מתן אפשרות להורה אשר אינו המשמורן הבלעדי לשמור על קשר רציף ותקין עם ילדיו. הסדרי הראיה מיושמים אף הם באמצעות הסכם גירושין משותף לבני הזוג ו/או בהתאם לפסיקת בית המשפט לענייני משפחה ו/או בית הדין הרבני.
הסדרי ראיה מקובלים במסגרתם להורה שאינו המשמורן הבלעדי קיים הסדר שלפיו הוא רשאי להיפגש עם ילדיו אחת או פעמיים לשבוע משעות אחר הצהריים ועד לשעות הערב ולשהות במחיצת ילדיו בכל סוף שבוע שני לסירוגין. יחד עם זאת, הסדרי הראיה ניתנים לשינוי תכוף בהתאם לצרכי ההורים, כאשר כל שינוי בהסדר מחייב את הגשת ההסכם לבית המשפט לענייני משפחה ו/או בית הדין הרבני לצרכי אישורו.
הליכי גירושין בהם בני הזוג לא מגיעים להסכם ראיה משותף, בתי המשפט לענייני משפחה ו/או בתי הדין הרבניים הם אלו המוסמכים לדון בנושא הסדרי ראיה ולפסוק את פסיקתם בנושא. בחלק מהמקרים, לצורך קבלת ההחלטה המשפטית בנוגע להסדרי הראיה, בתי המשפט לענייני משפחה ו/או בתי הדין הרבניים מבססים את החלטותיהם על סמך המלצות הניתנות להם באמצעות תסקיר פקידת סעד הנערך על ידי פסיכולוג ילדים או עובדות סוציאליות.
